פסק-דין בתיק ס"ע - 22083-08-11

תביעת התובעת הינה בעילה של הפרת חוק שוויוון ההזדמנויות בעבודה התשמ"ח -1988 והפרת חוק עבודת נשים התשי"ד - 1954  ומתבססת על כך שנמנע ממנה לחזור לעבודתה בפועל בעת התקופה המוגנת (60 יום לאחר סיום חופשת הלידה). הסעד שהתבקש על ידי התובעת הוא לחייב את הנתבעת לשלם לה פיצוי בגין העובדה שלא ניתנה לה ההזדמנות לשוב לעבודה בפועל במהלך התקופה המוגנת, אלא רק שולם שכרה בתקופה זו.

הנתבעת העלתה טענה מקדמית לפיה, היות והתובעת הועסקה על ידי משטרת ישראל, הרי שאין לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה וזאת על פי סעיף 93א' לפקודת המשטרה, כאשר לגרסת הנתבעת, הערכאה אשר לה הסמכות לדון בתביעת התובעת היא בית משפט השלום.

בכל מקרה - השאלה העומדת בפנינו בשלב זה הינה לענין הסמכות העניינית של בית הדין להכריע בתביעתה של התובעת.

טענות הצדדים בסיכומים מטעמם:

טענות התובעת

1.      תביעת התובעת אינה לגבי סיום השירות, אלא לגבי כך שבתקופה המוגנת - 60 ימים לאחר חופשת הלידה - שולם לה שכר עבור ישיבה בבית ולא ניתן לה לעבוד בפועל - ועל כן, אין המדובר בעניין העולה מסעיף 93א לפקודת המשטרה.

2.      מפנה לדבריו של כב' הנשיא ברק, בדעת מיעוט, בענין נוצר וכן לפסק הדין של בית הדין הארצי בענין סגן ניצב שפיק סעיד וכן לפסיקה אזורית.

טענות הנתבעת

3.      עיקר טענות התובעת הן לענין הליך ואופן פיטוריה. בית הדין חסר סמכות עניינית לדון בחוקיות הליך הפיטורים, גם כאשר המדובר בתקיפה עקיפה של מעשה הפיטורים ועל כן, יש לסלק התביעה על הסף.

4.      על פי פסיקת בג"צ - בית הדין אינו מוסמך לדון בתובענות כספיות המבוססות על עילות המנויות בסעיף 93א לפקודת המשטרה.

5.      מדובר בתביעה בתחום הקבוע בסעיף 93 א לפקודת המשטרה.

6.      טענתה המרכזית של התובעת היא כי פיטוריה היו שלא כדין ובגין כך היא זכאית לסעדים כספיים.

דיון והכרעה

7.      ס' 93א לפקודת המשטרה קובע כדלקמן:-

8.      בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] קיים סעיף דומה, סעיף 129 (א). בבג"צ חלמיש התייחס בג"צ לפרשנות שיש לתת לסעיף זה, כאשר אותה פרשנות רלוונטית גם לענין סעיף 93 א' לפקודת המשטרה. כפי שנקבע בבג"צ: